שנים רבות קינן בי הרעיון לכתוב ספר על סבי מצד אבי—יצחק אייזיק נחמיה ז"ל, שהיה לוחם אמיץ ופורץ דרך, משכין שלום ואהבה, מנהיג הדור. אני נרגשת ונפעמת מכל המידע שקראתי ומהידע העלום שגיליתי. החלטתי לאסוף את החומרים אודות עברנו ולמוסרם לדורות הבאים, כי בלי עבר אין עתיד. רציתי גם לספר על אמי ז"ל — מרים בת שרה ויוסף, שהייתה אישה מיוחדת ודומיננטית. חשוב היה לי לתאר לאן הובילו אותה החיים בערוב ימיה. כיוון שאימא הייתה ממספרי הסיפורים בקהילה הקטנה של עולי קוצ׳ין ומעין צינור מגשר בין חברי הקהילה, החלטתי להעלות על הכתב גם את דבריה וקורותיה, למען צאצאיה ובני הקהילה כולם. מאז שהייתי קטנה, שמעתי את אמי אומרת: ”קָ אר נָ א מָ א רּו ּפָ ארְ יּום"—הזקנים החכמים היו אומרים... ואז מצטטת פתגם, בהתאם לעניין המדובר. בקהילה שממנה באה אמי, לזקנים היה תפקיד של מובילים ועליהם הייתה מוטלת האחריות להעביר את המסורת והידע מהדורות הקודמים. בשיחותיה עם חברות, בבית הכנסת ובכל מקום שבו נפגשה עם בני הקהילה, הייתה מקדימה את האמירה הזו לפתגמים שהייתה מצטטת. פתגמיה של אמי מלווים אותי מילדותי ומהווים דוגמה והכוונה לדרך החיים שבה אני צועדת: ”נָ אדִ י אֹורְ בָ ה נָ ארְ בֶ ה אֹורְ בָ ם" הייתה אומרת, ’ארץ רצה, את צריכה לרוץ באמצע׳—עלייך לכוון עצמך לאמצע, לא לרוץ מקדימה ולא להתעכב מאחור. כדי להדגיש את מגבלת כוחנו הייתה אומרת ”אּוּפּו טִ ינָ אבֶ ן וֶ אלָ ם קֹודְ קּום"—’כשאוכלים מלח, תמיד שותים מים׳, אכילת 8 המלח מעוררת צמא ומחייבת שתייה, כך הם חוקי הטבע—חזקים מאיתנו ואי אפשר לשנותם. כל עוד חיינו ביחד, המשפחה הגרעינית, לא עלה בדעתי לשאול ולחקור את שורשינו. בחלון הזמן שהיה לי עם אימא ועם הדודים, לא התעניינתי בעובדות מהסוג הזה. אמי ז"ל הייתה אישה מיוחדת ותמיד סיפרה לי ולכל סובביה על החיים בהודו ועל האנשים, הקהילה ובית הכנסת. לדבריה, כולם הכירו את כולם והיו קשרי משפחה בכל הקהילה. היות שהקהילה הייתה קטנה הם התחתנו במשפחה הרחוקה, כדי לא להתבולל. אימא סיפרה על החיים הקשים שהיו לה כיוון שהייתה יתומה מילדות. שני עניינים עמדו במרכז חייה של הקהילה היהודית בקוצ׳ין והחיים נסובו סביבם—בית הכנסת והפרנסה. לעיתים, כשהייתי מספרת לאימא שנתקלתי בקוצ׳יני או קוצ׳ינית, היא הייתה שואלת לשמות ההורים ומייד הייתה יודעת באיזה יישוב גרו ואת שמות כל בני המשפחה וקורותיה. היו בסיפוריה מספר דמויות בולטות שהיו בעלות סיפורים מעניינים, אבל כילדה לא מצאתי עניין לזכור זאת או לרשום, באותם זמנים הייתי אומרת לעצמי ”אוף, שוב אותו סיפור...", וחבל, כי זה מה שנותר מהחיים שם—הסיפורים. צר לי על כך. היום אני יודעת כמה חבל שלא רשמתי אותם. פספוס... עם לכתה של אמי מעמנו, נפלה עטרת ראשנו, ויחד איתה תמו ונשלמו הסיפורים על קורות בני המשפחה והקהילה. כעת, לאחר תהליך ממושך של חיפוש במקורות מידע שונים ומגוונים, אני מעלה על הכתב את תולדות הקהילה והמשפחה כפי שהצלחתי לשחזר מהזיכרון ומהכתובים, כדי להנציח את מורשת עמי ואמי.