עברה יותר משנה מאז הפקידה בידי רותי פיין את תיקיית הקרטון החומה, כזו מפעם – עם שרוך בלוי וקצר מדי – שמנסה לכלוא בדפנות עתיקות ומתפוררות את ערימת המכתבים שבתוכה, מונעת אותם מלהתפרץ החוצה בערבוביה עולצת ומתגרה. במשך שנים שכבו המכתבים שכתבה רותי למשפחתה בצעירותה, בארכיון קיבוץ מעין ברוך. הרעיון שהובא לפתחנו היה להפיק ספר שיתמקד בסיפורה של החלוצה הצעירה, כמוסת זמן שתכיל את מכתביה של הנערה בת ה-17.
דויד, בעלה של רותי, היה בעל היוזמה, בדרכו הג'נטלמנית ובגישתו האמנותית, ביקש שנפיק ספר על הפלמ"חניקית שהכיר, שהפעימה את ליבו בחיוכה הכובש, בתלתליה האינסופיים, במכנסיים הקצרים והחולצה הלבנה עם הצווארון שרקמה במו ידיה. הוא הדגיש באופן מיוחד כי אינו מעוניין בספר ביוגרפיה רגיל: "אלו מכתבים שרותי כתבה מהאוהל בו גרה בהכשרה בכפר גלעדי להוריה בתל אביב", סיפר בעיניים נוצצות, "היא היתה רק בת 17 והמכתבים עומדים בפני עצמם, הם מספרים את הסיפור של התקופה".
מה כותבת להוריה נערה תל אביבית בת 17 בהכשרת כפר גלעדי, לפני קום המדינה?
פתחתי את התיקייה המאובקת בזהירות שלא לקרוע את השרוך, ריח נייר ישן התפרץ לאוויר והמכתבים שכבו שם זה על גבי זה, עירומים מעטיפתם, חשופים לאור השמש. עיניי החלו לסרוק את כתב היד הילדותי שהצטופף על גבי ניירות דקיקים ומצהיבים. במשך ימים ארוכים קראתי שוב ושוב את המכתבים, קראתי איך ביקשה רותי מאמה שתשלח חוטי רקמה לפי רשימה מפורטת, מצאתי את בקשתה מאביה שיארגן מגפיים לה ולחבריה, במידות הנכונות, כדי שיוכלו להתמודד עם הבוץ הטובעני שבאוהל ומחוצה לו, את תיאורי הנוף של אצבע הגליל הבתולי ואת הגעגועים הגדולים להוריה ולאחיה הקטנים. מטמון של זיכרונות.
בעודי מנסה למלא אחר משאלתו של דויד ולתת למכתבים לספר את הסיפור, נתקלתי באתגר הגדול של מציאת סדר ברצף האירועים שתוארו במכתבים של הפלמ"חניקית. רותי אמנם הפליאה לתאר ולספר על חייה, אך התקמצנה בכתיבת התאריכים, בראש המכתבים רשמה בדרך כלל רק את המקום ממנו כתבה, את היום בשבוע, לעתים הוסיפה שנה או ציון של חג שחל באותם ימים: "יום שני, כפר גלעדי", או: "שבת, 1949, מעין ברוך".
איך הופכים מכתבים לספר?
מצאתי את עצמי חורשת בגוגל לאורך, לרוחב ולעומק ומנסה לפענח את הקשרים בין מה שכתבה רותי לבין אירועים היסטוריים שהרשימו את הצעירה ומוזכרים במכתביה. בעבודת נמלים חיברתי בין חוויות חג שאוזכרו לבין המועד המתאים בלוח השנה, קישרתי בין אירוע משפחתי שיש לו תאריך מוגדר לבין סיפורים הנגזרים ממנו.
נפגשתי עם רותי בביתה שוב ושוב, היא הזמינה חברים ובני משפחה שונים ויחד ניסינו לשחזר ולחבר את חלקי הפאזל הפזורים בתיקיית המכתבים ובזיכרונה, לאחר יותר משבעים שנה.
כנס 75 שנים להקמת הפלמ״ח.
חיוכה הרחב והכובש של רותי בת ה-87 נשאר צעיר כמו אז כשהלכה לתנועה בתל אביב ולבשה חצאית וחולצה לבנה. תלתליה דלילים יותר, אך עיניה מלאות ניצוצות של שובבות. העבודה על הספר הושלמה בדיוק בשבוע בו התקיים הטקס לציון 75 שנים להקמת הפלמ"ח. כל הפלמ"חניקים הוותיקים, כולל רותי ובני המשפחה, התכנסו למפגש חביירים באולם גדול בתל אביב. רותי הגיעה ובידיה דוגמת ספר להראותה לחבריה משכבר הימים. את הספר היא נשאה בחיקה, מחבקת אותו כמו שמחבקים חבר, מתקשה לעצור את רעידות ההתרגשות.