"עשרים וארבע מדרגות הובילו לביתנו, כאלה שבעזרתן למדתי לספור, אליהן ברחתי בבגרותי כדי לקרוא ושם גם נפגשתי עם חבריי. על המדרגות האלה ספרנו את קול צעדיו של אבא השב מהעבודה עייף וטרוד, אבא זקוף ושתקן, מלא נוכחות, שאפתן ועיקש, דבק ברצונו לבנות בית איתן בישראל"
זוגיות, משפחה, הכול בתוך מרחב משותף ומצומצם – לא פעם אני תוהה איפה ה"בועה" שלי בתוך כל אלה? הפינה בה אוכל למצוא את השקט הפנימי, מרחב לפרטיות, רגעים בהם המתרחש מסביב לא יחדור לתוכי. השאלה הזו חוזרת ומנקרת בתוכי ולא פעם אני מבינה שבעצם אין מדובר במקום פיזי, אלא במרחב של זמן.
לאחר שסיימתי תהליך של עריכת קובץ סיפורים קצרים בשם "מדרגה רחבה", מאת נורית קורנבלוט מקיבוץ מעיין ברוך, חזרתי להרהר ברעיון של מרחב פרטי בו מתקיים דיאלוג שלך עם עצמך. תהיתי האם אותה המטפורה של המדרגה המלווה את נורית מילדותה יכולה לקבל משמעות של בועה? והאם מדרגת הילדות התחלפה בכורסה רחבה ונוחה, או שולחן מחשב קטן בפינת סלון הבית? היכן הוא המקום הזה שאליו היא יכולה לברוח אל עצמה ואל זיכרונותיה? ייתכן כי המרחב הזה הוא בכלל וירטואלי ונמצא בבלוג של נורית שפתח עבורה אייל, הבן. בלוג שבו החלה נורית לכתוב סיפורים קצרים, תמונות הלקוחות מסיפור מסועף על חיי משפחתה.
כתיבת הסיפורים במרחב הווירטואלי הפכה לחלק בלתי נפרד מחייה של נורית, חלק מהלך המחשבה הקבוע. בחלוף הזמן התעוררו לתחייה תמונות מתוך חיי משפחה, שלא ממש בנמצא אלבום כלשהו להנציחם - ומראות שהיא שומרת בזיכרונה עשרות שנים, אך עד היום לא מצאו מקום לצאת אליו ולהישמר בו. משפחתה של נורית עלתה מעיראק בשנות ה-50' במאה הקודמת והיא נולדה בארץ זמן קצר אחרי שעלו והתמקמו במעברה. נשואה לפיני, יליד ארגנטינה, שתרם את חלקו לספר באיור הכריכה, אימא לשלושה וסבתא לחמישה, ואחות במרפאת נשים בקריית שמונה.
נורית סיפרה שהיא חולמת להפוך את מקבץ הרשומות שחיברה ואספה בבלוג לספר. היא הזמינה אותי לביתה, והרשתה לי להיכנס אל בועת הכתיבה הווירטואלית, תוך שהיא פותחת פתח אל עולמה הפנימי. לא היה זה דבר של מה בכך עבור מי שאינה מורגלת בחשיפת הטקסטים שכתבה במהלך השנים האחרונות. במשך שעות ארוכות עברנו יחד על הרשימות הארוכות של הסיפורים בבלוג ובחרנו כאלה שמתאים לספר. עברנו בין זיכרונות "מימים רחוקים, בארץ ישראל של פעם", כפי שנורית מכנה, דמויות, מסורות וחגים שנהגו לקיים בבית הוריה. קראנו מילות הספד שחיברה במותם, דרכן היטיבה לשרטט את דמויותיהם ואת תלאות חייהם כעולים, ולבסוף הוספנו כמה הגיגים והרהורים שרשמה בעקבות התרחשויות בארץ ובעולם.
ממפגש למפגש הלכו והתגבשו הסיפורים הקצרים, כך שבסופו של דבר אותן תמונות שנורית זוכרת או רואה בדמיונה, קיבלו חיים באמצעות המילים שכתבה. קובץ הסיפורים נערך לבסוף לשונית, עבר הגהה והודפס כחוברת צנועה ושובת לב, שחולקה לבני המשפחה ולחברים בקהילה. כעת, הסיפורים מהבועה שהתפוצצה התפזרו ונפוצו לכל עבר. והאם לא זו בדיוק המטרה?