כך ערכתי את הספר הכי יפה שראה אור השנה


"כמוסות חיים" הוא ספר יחיד במינו המצליח להעביר באופן אותנטי את מטאפורת החשיפה הכפולה באמצעות טכניקת דפוס נדירה


כמוסות חיים
כמוסות חיים

אני אוהב לערוך ספרים - עשיתי זאת יותר ממאה פעמים עד היום, במאה מיקרוקוסמוסים יצירתיים שאין אחד מהם דומה למשנהו. כאשר עריכת ספר מזמנת לי היכרות עם עולם תוכן חדש, או יותר טוב - רעיון חדש, היא מתגמלת כפליים. זה ליבו של העניין ובשבילו אני עושה את זה. לכן התלהבתי כשדנה בירן שמעבירה סדנאות פוטו־תרפיה בכל רחבי הארץ למאות רבות - אם לא אלפי - משתתפים, נחתה ביום בהיר אחד בהוצאה שלנו (ותודה לחברתי היקרה בשמת זאבי־הראובני על החיבור הזה!) עם רעיון כללי לספר בהשראת תערוכת צילומים וטקסטים שננעלה זה לא מכבר. התערוכה כללה משתתפים רבים והיתה מבוססת על הצגת תוצרי הסדנאות של דנה, ולי היה ברור שזו הולכת להיות הרפתקה בכיוון שטרם התנסיתי בו.


הבעיה הייתה כי בבסיס שיטת העריכה שלי, שיטה שהתפתחה והשתכללה במרוצת השנים, עומד תהליך הבהרת ציפיות יסודי מול הסופר באשר לעבודת העריכה המצופה ממני. אני חותר להבנה עמוקה של ההיגיון הפנימי והכוונות - סמויות וגלויות לעין - של היוצר. זה מאפשר לי לתכנן את כל תהליך העבודה - כלומר אילו פעולות בדיוק אני מתעתד לעשות בעריכת הספר. אנשים צריכים לדעת באיזה כלים ומתוך איזה הנחות יסוד אני הולך לפעול בעריכת הספר שלהם, זה עוזר להם לקבל טוב את הצעותיי וזה גם מונע אי־הבנות מצערות.


כאן מתבקשות כמה מילים על העניין הזה של סדנאות פוטו־תרפיה. אני מוכרח להודות שאת הספקנות הבריאה שלי בנוגע לנרטיב הזה, החליפה השתאות לנוכח האפקטיביות של סדנאות קבוצתיות המצליחות לגעת באנשים שפותחים את ליבם להתנסות. בגדול, מדובר בטכניקה מעולם הטיפול־העצמה־מודעות עצמית שמשתמשת בצילום ככלי ורסטילי ומאוד אינטואיטיבי להתבוננות עצמית, ולחקר נרטיבים אישיים־משפחתיים־פסיכולוגיים - יו ניים איט. התברר לי כי בקונטקסט הנוכחי, הדימוי החזותי הוא שער נהדר אל המימד המושגי, הסימבולי והרעיוני, אפשר לקחת את זה כנראה להרבה כיוונים, ואנשים באמת עוברים תהליכים אישיים ומשפחתיים אינטימיים ומרתקים. קטונתי.



אבל אני מוכרח להודות שברגע הראשון לא ממש הבנתי מה אני הולך לעשות. לפני שיצאתי לדרך המרתקת והמתישה במסע העריכה של "כמוסות חיים", לא הצלחתי לנסות לדמיין, כמה שיותר במדויק את סוף הדרך - כמו שאני אוהב ורגיל לעשות עם כל כתב יד - כיצד ייראה הספר השלם בעיניי בסוף התהליך, תוכן אמין, מודפס, כרוך, עם טקסט קצר וקולע על הגב, ברקוד ומסת"ב. היה ברור שאנחנו לא רוצים לעשות ספר שהוא אלבום תערוכה גרידא, אבל לא היה ברור לנו כיצד לספר נכון את הסיפור העדין של העבודה עם הכלי המטאפורי במרחב האישי־אינטימי.

היה ברור גם כי חומרי הגלם - התמונות, ההשלבות והטקסטים האישיים לצידן - אפקטיביים בזכות האותנטיות והחשיפה האישית. היו לנו כמה עשרות גופיפי־יצירה קטנים, כמה עשרות קפסולות אינטימיות שיצרו משתתפי הסדנאות. הכמוסות הללו אגרו בתוכן טקסטים אישיים ודימויים דיגיטליים, חשיפות אישיות, סודות ווידויים. המשתתפים הביאו לסדנאות תמונות ילדות והשליבו אותן על גבי תצלום עדכני ש


להם לדימוי חדש באופן שדימה את טכניקת החשיפה הכפולה שהייתה מקובלת בצילום אנלוגי (פתיחת צמצם ולכידה של תמונה על סרט הצילום, סגירה, ואז פתיחה - צילום של תמונה נוספת על גבי אותו קטע של סרט, כך שהצילום הכיל שתי תמונות שיושבות אחת על השניה).


השאלה ששאלתי את עצמי בשלב זה, הייתה איזה תפקיד יש לעורך כמוני - שמתענג על ההתעמקות בעולמות המלל - בספר הבנוי רובו ככולו מדימויים מצולמים שסדר הופעתם ואופן הנחתם על הדף שייכים למימד הגרפי ולעולמות העימוד והעיצוב. לצד הצילומים הופיעו טקסטים אישיים קצרים, שכמובן אין לגעת בהם בזכות האותנטיות הרגשית הנובעת מכל מילה ומילה.

היה ברור לי כי הטרנספורמציה המשמעותית מהפינה של "תערוכה" תושג באמצעות הוספת רבדים של תוכן סביב ליבת הספר. לטובת העניין גייסה דנה אנשי אקדמיה וחברות שחיברו ארבעה טקסטים עיוניים, וגייסה את תעצומות הנפש שלה כדי לחבר הקדמה אישית מרתקת בה סיפרה בגילוי לב על התהליכים האישיים שעברה בעצמה באמצעות טכניקת החשיפה הכפולה.

קיבלנו מאמר יפה מאת ד"ר עידית אבני כתבה על השתתפותה בסדנה ותרומתו של מדיום הצילום לביטוי וצמיחה אישית אצלה; הצלם ואוצר אגף הצילום של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, גיא רז, חיבר סקירה היסטורית מאלפת על טכניקת הצילום של חשיפה כפולה; ימית אושינסקי כתבה על השוני בהתייחסות לתמונות ילדות מתקופות שונות; ובשמת הראובני זאבי כתבה על האדם כצמצם אנושי בהשראת שירו של יהודה עמיחי. עטפנו את התערוכה במאמרים העיוניים, ובסופה הוסיפה דנה חלק טקסטואלי נוסף שכלל מדריך קצר להתנסות עצמית בטכניקה. בכך נוצר רובד טקסטואלי־עיוני שעטף את הרובד החזותי ברובו.

אבל אין לי ספק שהמטמורפוזה הכי חשובה נוצרה הודות לרעיון היצירתי שעלה כבר בהתחלה - רעיון שלא ידענו כיצד לממש.


בתוך תהליך סיעור המוחות הראשוני ביותר - ממש בישיבת המערכת הראשונה עם דנה - עלה רעיון נועז, להדפיס חלק מדפי הספר על גבי נייר פרגמנט, כך שנוכל לעשות עם כל החומרים המדליקים שהיו לנו ביד משחקים שונים של השתקפויות, באופן שידמה השלבה וחשיפה כפולה. הבעיה היתה שסבב יסודי בין בתי דפוס רבים וטובים שעשתה דבי, מנהלת הספקים והלקוחות היעילה של 'הוצאה גלילית', העלה שאין אף אחד שמסוגל לבצע את זה. לפחות לא ברמה הטכנית שחיפשנו. אז הרמנו ידיים.


מי שפתר את המשברון היה המעצב הגרפי של הפרויקט, משה קקון, שחיבר אותנו לדפוס ע.ר. בתל אביב. כנראה בית הדפוס היחיד בארץ שיכול להדפיס הדפסה באיכות גבוהה על גבי שני סוגי נייר - נטול עץ ופרגמנט, לחתוך ברמת דיווק גבוהה ביותר את הגיליונות - כך שכל העימוד של משה, שבחלק מהמקומות היה מדוייק ברמה מילימטרית באופן שבו התמונות השתקפו זו מבעד לזו, ולכרוך הכול בכריכה קשה עם תפירה חזקה באופן יוצא מן הכלל... הביצוע הזה לקח את כל הפרויקט לגבהים חדשים. באמצעות הגישה העיצובית החכמה הגענו לכך ש"כמוסות חיים" לא רק הציג את דימוי הקפסולה האינטימית המורכבת מהשלבה של תמונות אישיות, אלא הפך כאובייקט - כלומר הספר כולו - לאילוסטרציה מוחשית של חשיפה כפולה.


התמונות וההגיגים המודפסים על נייר הפרגמנט החלבי בשקיפותו יצרו משחקים מסתוריים של הסתרה וגילוי, הדגשות והוספות, התנגשויות, משמעויות חדשות. אני חושב שהצלחנו ליצור ספר יפהפה וייחודי ובעיקר - אמין, שמהלך על קו אסתטי יפהפה. ספר שיכול לשמש ככלי עזר לצלמים, תרפיסטים, חוקרים, ומתאים גם לכל למי שמבקש לחקור את עצמו באמצעות צילום.

לא יכולנו לבקש יותר מזה.


למעוניינים - ניתן לרכוש את הספר באתר - כמוסות חיים - חשיפה כפולה כמסע פוטותרפי


הרשמו לניוזלטר

ותקבלו עדכונים לגבי מה חדש בהוצאה גלילית, קורסי כתיבה, ספרים חדשים, מבצעים ועוד

  • Facebook
  • Instagram

אודות הוצאה גלילית ב-35 מילים

 

עשרות מראיינים, כותבים, עורכים ומעצבים מעולים עומדים לרשותכם.

עם הוצאה גלילית תוכלו להוציא לאור את הספר עליו תמיד חלמתם, לכתוב את סיפור חייכם או את סיפורם של ההורים והסבים שלכם.  תוכלו להפוך אוצרות בלומים לספרים יפיפיים.