ביבנאל, בין אבני הבזלת ושדותיה הצרובים בשמש של הבקעה, התחיל מסע חייה הגדוש של יאורה סגל. בדירתה שבגבעתיים, עשורים רבים לאחר שעזבה את בקעת יבנאל, היא חוזרת להיזכר במחוזות ילדותה ומשחזרת את אבני הדרך שעיצבו את חייה. בצעדים מדודים היא עוברת מנקודה לנקודה, מדלגת בין כאב לשמחה ובין חברים למשפחה.
יאורה נולדה בסוף שנות העשרים של המאה שעברה להוריה רבקה
וישראל פקין. היו אלה ימי שלטון הבריטים בארץ והיא גדלה במציאות
של חיי עמל ותנאי מחיה קשים, במשפחה שנחשבה ברוכת ילדים,
משפחתו של הנפח פקין. כנערה הצטרפה לשורות הפלמ"ח וסופחה
לחטיבת יפתח שלחמה בגליל. עם קום המדינה וייסודו של צבא ההגנה
לישראל, התגייסה לחיל נשים. היא הייתה בין קצינות הסעד הראשונות
בצה"ל, אלה אשר הטוו את דרך הטיפול בתנאי השירות של החיילים
הרבים, שעלו בשנות החמישים ארצה.
בסדרת מפגשים סיפרה יאורה על עצמה ועל הדרך הארוכה שעשתה,
תוך שהיא נזכרת באופן אסוציאטיבי במראות, בריחות, בטעמים
ובאנשים שליוו את תשעים ואחת שנות מסעה. כפרח הרקפת הבוקע
כל שנה מחדש מבין הסלעים, עלו וצצו החוויות מתוך תיבת הזיכרונות
שבראשה, עד שהפכו לספר זה.
אורנה ריין נחושתן