ילדיי, לביא ורחל, מנסים זמן רב להביא אותי לשבת ולכתוב את סיפור חיי, אך אני, שמעולם לא התבטאתי בכתב, נרתעתי מכל עניין הכתיבה. לבסוף, לקראת שנתי התשעים, השתכנעתי לספר את סיפורי, בעיקר למען נכדיי וניניי. לאחר פטירתו של אחי בם, הבנתי שעוד מעט לא יישאר אף אחד מאלו שמכירים את תולדות המשפחה ולכן חשוב להעביר את הסיפור לדורות הבאים. נולדתי בנהלל להוריי, אריה ומרים המר — עומר. כל חיי עברו עליי באותו הבית. כאן הקמתי משפחה עם קובל‘ה, כאן גידלתי את שלושת ילדיי. הוריי היו חלוצים שעלו ארצה ממזרח אירופה בעלייה השלישית. הם נפגשו בארץ וכאן נישאו. שאיפתם הייתה להיות איכרים חקלאים בארץ ישראל ולכן החלו בבניית ביתם ומשקם בנהלל. אבא נפטר בגיל צעיר מאוד והשאיר את אימא לבדה, כשהיא אישה צעירה עם שני תינוקות — אחי בם ואני. אימא לא ויתרה, נאחזה בכל כוחה בעבודה ונשאה על גבה לבדה את עול המשק, עד שאני נישאתי וקובל‘ה הצטרף למשפחה. סיפור חיי הוא סיפור פשוט של בת מושב נהלל, מקום שהיה אחד מסמלי החלוציות בארץ הזאת. סיפורי שזור בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל עוד בטרם היות המדינה ומייצג את הדור שלי אשר הקים את המדינה. כחלק מבני דורי, אני מאמינה שגם לי יש חלק במפעל האדיר ששמו מדינת ישראל. חיי לא היו קלים, את אבי איבדתי בגיל שנתיים וחצי. בננו השני, ארז, נפל במלחמת יום הכיפורים בגיל עשרים ושתיים וחצי, קובל‘ה נפטר בגיל צעיר יחסית, וגם אחי בם, הצעיר ממני, נפטר לפניי. אבל כשאני מסתכלת סביבי יש לי סיפוק רב מהמשפחה שהקמתי. בני 10 לביא וירדנה כלתי המשיכו את המסורת והקימו משק ומשפחה ברמות שברמת הגולן. בתי רחל וחתני יעקב )יונש( הקימו משק לתפארת בפארן שבערבה. ילדיי ונכדיי אזרחים נאמנים ומועילים למדינה, כולם שירתו בצבא ואיש מהם לא עזב את הארץ. ספר זה מיועד לנכדיי ולניניי, למען יכירו את השורשים שמהם צמחו, בתקווה שמעשיהם של בני הדורות שקדמו להם ישמשו עבורם דוגמה ומקור לגאווה.
 
את הספר ניתן לקרוא בקישור:
סיפור חיי