שירים הם געגוע וכמיהה לאלו שאינם, לזמן שעבר, שירה שמציפה זיכרונות ובו בזמן מפוכחת ומסתכלת למציאות בעיניים של האני הנוכחי. במשיכות מכחול עדינות כתבה ואיירה שולמית שטיין והקדישה את ספרה להוריה - שאינם אך ישנם כל כך, ובכותבה כך מבטאת במילים קצרות ומדוייקות את כאב הפרידה האינסופי.