טעם מתוק: זיכרונות מה"שריטה" הקיבוצית | אורנה ריין

אני לא טיפוס נוסטלגי שמתרפק על עברו, מדי פעם אני יכולה לעלות איזה זיכרון לתודעת הרגע בהקשר אסוציאטיבי כלשהו. זיכרונות רחוקים הנוגעים לחיי קיבוץ, שיתוף, שוויון וכל המילים המפוצצות שליוו את ילדותי, מעוררים אצלי רגשות מעורבים. רבים מבני דורי מביטים לאחור בלי געגוע, וזוכרים רגעים של תום ילדותי, כואבים את החוסרים שחוו בחינוך המשותף ומזהים את המורכבות שבין רעיון למימושו. כשאני נתקלת בספרים שכתבו יוצאי קיבוץ (יש המכנים אותנו ״שורדים״ בציניות) על ילדותם, נעוריהם ובגרותם בחברה השיתופית, אני מסתקרנת אך גם נרתעת מלקרוא. באיזשהו מקום עוברת בי תמיד תחושה של "מה כבר אפשר לחדש לי".

הייתי שם. ישנתי בבית התינוקות מיום א', בכיתי בלילות לא פעם, ובמקרה הטוב באה שומרת לילה בלתי מוכרת, במקום אמא. גם אותי המטפלת בגן הכריחה לאכול ביצה רכה בארוחת ארבע, "עד שלא תגמרי את הביצה את לא הולכת לחדר של ההורים!" איימה עלי, והשאירה בי שריטה לתמיד. אחר כך כשעברנו כל קבוצת בני גילי, לבית המשותף בכיתה א', התגנבנו יחד לסרטי מבוגרים על הדשא של חדר האוכל, הלכנו מדי יום לעבוד במשק הילדים, כאילו שאנחנו כבר ממש גדולים ובגיל הטיפש-עשרה חגגתי כמו כולם את העצמאות המתפרצת של נעוריי, בטוחה שהמצאנו את הגלגל.


עכשיו, משהכל כבר רחוק, ומזמן איני קשורה להוויית החיים השיתופיים, נפתחתי להתבוננות חדשה, כשנחשפתי לדרך המשעשעת בה מתארת נילי לב ארי את חיי הקיבוץ של פעם. בספרה ״נעים להיזכר״ היא משלבת מגזרות נייר אמנותיות וקריצה הומוריסטית על דרך החיים שהולכת ונעלמת. ראיתי בכך הזדמנות להתבונן על חיי שלי מנקודת מבט אחרת, בעיקר לאור התובנה כי דווקא נילי – שהגיעה בגיל 14 כילדת חוץ לקיבוצה, עברה את תלאות ההיקלטות בקבוצת בני המשק (ומי כמוני יודעת כמה ידענו לעשות חיים קשים לילדי חוץ) ונשארה חברת קיבוץ עד היום – בחרה באמירה חד משמעית. מבחינתה דווקא "נעים להיזכר".

לא גדלנו באותו קיבוץ ואנחנו לא בנות אותו שנתון, אך אמירתה של נילי בעלת הרוח האופטימית הצליחה להעלות חיוך על פני.


נילי לב ארי (70), חברת קיבוץ דן, אימא לשלושה וסבתא לעשרה נכדים. במשך השנים מילאה תפקידים ציבוריים רבים, כמחנכת ומנהלת בית הספר, מזכירת הקיבוץ ופעילה במחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי. עוד כילדת חוץ בגיל 14 הבינה מהר  כי עליה למצוא דרך להתחבב על בני גילה הקשוחים, כדי להתקבל כאחת מהחבר׳ה. תוך שהיא משכללת ומפתחת את כישוריה הגרפיים הפכה להיות ״המקשטת״. לקראת חגים ואירועים בקיבוץ ובמשפחה היא זו שחרזה חרוזים מתאימים וליוותה אותם באיורים, מעשה ידיה. ילדת החוץ שנאבקה על מקומה בחברה, לא זנחה את עמדת המשקיפה מהצד, הרושמת ומתעדת ברגישות ובתבונה את החיים בקיבוצה ובחרה דרך ייחודית לשלב עוקצנות ביקורתית יחד עם חיבה גדולה לחיי הקיבוץ.

כל מי שחייו נקשרו אי פעם להווי החיים בקיבוץ, בין אם נולד וגדל שם, או רק עבר בו לרגע, השתתף במחנה עבודה בקיץ, היה חבר בגרעין הנח"ל, ביקר בטיול של התנועה או את הדודים בקיבוץ, יודע כי בצורת החיים הזו שבה כולם זרקו את שאריות האוכל בכולבויניק שעמד במרכז השולחן של חדר האוכל וזרקו את הכביסה פעם בשבוע לתאים במכבסה לפי צבע הבגד, היו רגעים יפים ומשעשעים לצד התמודדויות חברתיות ואישיות לא פשוטות. ללא ספק התופעה הייחודית הזו שנקראת קיבוץ היתה ונשארה מקור בלתי נדלה לסיטואציות ייחודיות שיצרו הווי ותרבות.


הספר ״נעים להיזכר״ מכיל 28 תמונות מחיי היומיום של הקיבוץ, מסע של נוסטלגיה חמה בסדרת סצנות מצחיקות ומשעשעות, עוקצניות, אך בעיקר מלאות אהבה לחיי הקיבוץ של פעם. מגזרות הנייר היפהפיות שיצרה נילי בעזרת כמה כלי חיתוך פשוטים, מקפיאות רגעים מוכרים, מאפיינות באופן הומוריסטי דמויות אנושיות, ומשמרות את רוח הדברים. באמצעות תנועה מדויקת של עבודת החיתוך מעבירה נילי שהיא אמנית המגזרת את התחושה והחיבה שהיא רוכשת לדמויות ולסיטואציות – כולן אמיתיות ונוצרו במפגשים שונים של החיים בקיבוצה. את הסצנות שגזרה מחיי היום יום מלווה היוצרת בחרוזים שהוסיפה בשפה קולחת, עולצת אך גם עוקצת. תובנות של מבט לאחור הנובעות מהתבוננותה של המחברת על החיים מעמדת משקיפה, רושמת ומתעדת.

#אמנות #מגזרות_נייר #קיבוץ #ספר_ביכורים #שירה

0 צפיות